האם אני צריך טיפול פסיכולוגי?
כשאנחנו חווים מצוקה נפשית משמעותית ומתקשים לתפקד - ובמיוחד אם גם ניתנה לנו אבחנה פסיכיאטרית - ברור לנו שאנחנו בתחום בריאות-הנפש ובדרך-כלל נכיר בכך שאנו זקוקים לעזרה מקצועית. גם סביבתנו תשדר לנו זאת. ככל הנראה נמצא את עצמנו פונים במוקדם או במאוחר לטיפול פסיכולוגי, וטוב נעשה בכך.
אבל לפעמים התמונה פחות ברורה. מה אם אנחנו מצליחים בסך-הכל לתפקד, חווים מדי פעם רגעים טובים - אבל עדיין מרגישים שמשהו לא בסדר? אולי שאנחנו תקועים במקום, מנותקים מעצמנו, בודדים מדי; מתקשים בקבלת החלטות, נכשלים במערכות יחסים, לא מוצאים את דרכנו אל לבבותיהם של ילדינו, מתקשים להתאושש מאבל על אדם אהוב... האם גם אלה דברים ש-'מצריכים' טיפול? קושי הוא הרי חלק מהחיים; אולי צריך פשוט לחרוק שיניים ולהתמודד ("כמו כולם")?
סבל נפשי ורווחה נפשית הם חוויות אישית. אין ישות חיצונית שיכולה לפסוק לגביהם. לכן לשאלה אם 'צריך' טיפול או לא, למעט במקרי-קצה, אין תשובה חד-משמעית ולעיתים היא אף מזמינה ביקורת-עצמית מיותרת. רוב הפונים לטיפול פסיכולוגי לא היו קורסים או מתמוטטים בלעדיו, אלא פשוט ממשיכים 'לסחוב'. לכן השאלה בעיניי היא לא אם צריך או לא צריך, אלא איזו תועלת ניתן להפיק מטיפול? כאן תוכלו למצוא פירוט של האופנים שבהם הטיפול הדינמי שואף להועיל למטופלים.
למה כל-כך קשה לי להחליט?
אם אתם מתקשים להחליט אם לפנות לטיפול, אתם בחברה טובה. פניה לטיפול אינה החלטה פשוטה. אנחנו תוהים: האם נצליח להיחשף? האם נובן? האם נתקבל ללא שיפוט או ביקורת? האם מכאובינו, פחדינו ומשאלותינו יינגעו בעדינות הראויה? מעבר לכך, טיפול כרוך בשינוי, ושינוי הוא מפחיד. כל אחד מאיתנו פיתח סגנון התמודדות, ששומר עבורו על מידה נסבלת של סדר והגיון בעולם ומגן מפני רגשות קשים מדי. אם הסגנון הזה, שבעבר הועיל ואולי אפילו היה חיוני להישרדותנו, הופך למכשול, כדאי לשנות אותו. אך משמעות הדבר נגיעה בתשתיות של נפשנו, השלד שבנינו עליו את עצמנו. להוסיף על כך, פניה לטיפול עשויה להיות כרוכה בתחושת כישלון ופגיעה בגאוותנו, על כך ש-"לא הסתדרנו לבד". מובן, אם כן, מדוע התחלת טיפול דורשת אומץ ומלווה בהתחבטויות. כאשר הרצון בהפחתת המצוקה, התקווה להרגיש טוב והמשאלה לחיבור גוברים על החששות, אנו עושים את הצעד.